איך ייתכן שחלקנו נזכרים שיש לנו שושלת משפחתית מפוארת, רק כאשר הילדים שלנו מגיעים עם הצורך לעשות עבודת שורשים על המשפחה. רובנו מתקשים לזכור שמות, ומתחילים להרים טלפונים לשאר בני המשפחה, אולי מישהו בכל זאת זוכר. אם הסבא והסבתא עדיין איתנו, אז כמובן שולחים את הילדים 'לתחקר' אותם, וכמובן שזה המקרה הטוב. כמה אנחנו מצטערים אחריי, אם חלילה הם כבר לא איתנו, וכל הסיפורים נשכחו.

זה הזמן הכי נכון להנציח את הזכרונות. עכשיו. מחר עלול להיות מאוחר מידי, בוודאי כשמדובר באנשים מבוגרים. זה הזמן לחזור לסיפורים המרתקים והמרגשים, במסלול חייהם של הוריינו, או של סבא וסבתא. זה הזמן להפיק סרט דוקו-אישי, או סרט תיעודי-אישי, שיהווה מסע מרגש בעקבות סיפור חייהם של אמא, או אבא, או מסע בעקבות חייהם של סבא או סבתא. כמובן, אפשר להפיק גם סרט דוקו-משפחתי, או תיעודי-משפחתי של כל המשפחה. 

לפני שנציג את הדרכים לתיעוד חייהם של יקיריינו, ראו סרט תיעודי-אישי של סבא אלי בן ה- 90:

 

במידה ורוצים להפיק סרט תיעודי-אישי, לתעד מסלול חייו של קרוב משפחה מבוגר, אנחנו ממליצים על אחת משתי הדרכים הבאות:

1. תיעוד בשיטת תחקיר מצולם- בדרך זו, מצלמים את האדם שמספר את סיפור חייו למצלמה, מול תחקירן שמדובב אותו.  

2. תיעוד אחריי תחקיר מעמיק- בדרך זו, תחקירן משוחח עם האדם ולומד את סיפור חייו, בונים תסריט, ובעקבות התסריט קובעים ימי צילום לתיעוד סיפור החיים.

נבין בהמשך יותר לעומק איך מבצעים כל תיעוד, מה היתרונות ומה החסרונות של כל שיטה.

 

בדרך זו, מה שאנחנו בדרך כלל עושים, זה שמתאמים ימי צילום עם האדם שאמור לספר את סיפור חייו, בלי שיחות מוקדמת. ביום הצילומים מביאים לבית המצולם ציוד צילום מקצועי, וצלם מקצועי, שבדרך כלל גם משמש כבתור תחקירן (או תחקירן נפרד, בהתאם לתקציב של הלקוח). נותנים לאדם לספר בצורה הכי חופשית ונינוחה את סיפור חייו, כאשר התחקירן מדובב את האדם להרחיב בנושאים אותם הוא קולט כיותר חשובים, מעניינים או מרגשים, ולהתקדם כאשר המידע הוא יותר אינפורמטיבי. באופן כזה, מצטבר חומר גלם רב, שהוא החומר העיקרי המצולם, אשר אמור לשמש להפקת הסרט התיעודי-אישי, עם סיפור החיים הביוגרפי של המספר. 

ישנן הפקות, שבעקבות ימי הצילום האלה, שבוצעו כולם בבית המספר, מרכזים נושאים עבורם מעוניינים בהרחבה, או בצילומים לא רק בבית המספר, אלא במקומות הקשורים לסיפור החיים של אותו אדם. ואז, מתאמים עוד ימי צילומים במקומות שונים, אליהם מביאים את המספר, או מפגישים אותו עם דמויות נוספות מעברו, שמחזקים את הסיפור, ובמקרים רבים אלה הדברים הכי מרגשים ואותנטיים.

אין ספק, היתרון העיקרי של שיטת הפקה זו, בה לא מבוצע מראש תחקיר, אלא נותנים לאדם לדבר חופשי, מקבלים סיפור הכי אמין ואותנטי, כי הסיפור מסופר ברצף, ללא הפרעות או הכנה מראש. רגש גם יוצא בכאלה הפקות, והסיפור ממש נשמע סוחף ואמין. החסרון העיקרי של כזו הפקה, זה שמצטברים כמויות עצומות של חומרי גלם מצולמים, וגם הצילומים לפעמים נמשכים יותר מהמתוכנן, כי אין הגבלה על מה מדברים, למעט ההכוונה הקלה של התחקירן תוך כדי שיחה. זה בהחלט עלול לייקר את ההפקה, מהצורך בזמן צילומים נוסף, ועריכה יותר מורכבת עקב כמות חומרי גלם עצומה. 

עדיין, לדעתי זו שיטה מומלצת, כי ההדוקו-אישי בסופו של דבר נראה ונשמע הכי אותנטי ומרגש, אשר סוחף את השומע לסיפור חיים מרתק ומרגש. 

 

בשיטת הפקה זו של הסרט התיעודי-אישי, תחקירן מטעם חברת ההפקות, נפגש עם האדם עבורו מכינים את הסרט, ואולי גם עם בני משפחתו, ומקשיב לעומק לסיפור חייו של המספר. כמובן, התחקירן יכול לשאול ולהעמיק בכל נושא, לפי שיקול דעתו. לפעמים נדרשות מספר פגישות, במידה והמספר הוא אדם מבוגר שמתעייף משעות של שיחות. בסיום השיחות של התחקירן, הוא מכין תסריט של הסרט הדוקו-אישי, שמתמקד בעיקר באבני דרך מרכזיות ומשמעותיות בחייו של המספר. התסריט נשלח לאישור המזמין, שיכול למקד ולהוסיף נושאים שהם חשובים לדעתו, או לדעת המספר. 

רק אחריי אישור התסריט, קובעים את ימי הצילומים, כאשר חלקם יהיו בבית המספר, וחלקם יהיו במקומות משמעותיים מבחינת המספר. באותם ימי צילום יחזור המספר על סיפור חייו בהתאם למה שמסוכם בתסריט, וירחיב על פי שיקול דעתו. מפגשים עם בני המשפחה או חברים יעשו בצורה הכי אותנטית, עם כמה שפחות התערבות של התחקירן, על מנת לאפשר לשיחות לזרום, לעניין ולרגש. 

היתרון העיקרי של כזו הפקה, הוא שהיא מאוד ממוקדת, כי מתעדים את כל הדברים העיקריים בחייו של המספר, ויוצרים חומר גלם מצויין שכמעט כולו נדרש לעריכה. גם מספר ימי הצילום יותר נמוכים, כי מצלמים רק מה שמתכננים מראש. העלות לכן, גם במספר ימי הצילום וגם בעריכה, יותר נמוכים.  החסרון העיקרי של שיטה זו, זה שסיפורים שמסופרים בפעם השנייה נשמעים קצת פחות אותנטיים, מסופרים עם פחות התלהבות, ולפעמים בגלל זה גם קצת פחות מרגשים. ככה זה כשמספרים את אותו דבר כמה פעמים.